פס"ד שעניינו דיירות מוגנת ועילת הנטישה

בפני תביעה לפינוי ולסילוק יד מנכס המושכר בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: " החוק").

רקע כללי שאינו שנוי במחלוקת -

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע, מר צבי בורנשטיין (להלן: " התובע") הינו בעל הזכויות לגבי נכס ברח' החלוץ 52 בחיפה (להלן: " המושכר" או " החנות").
2. החנות הושכרה לנתבע, מר יוסף אבירם (להלן: " הנתבע"), בהתאם לחוזה אשר עליו חלות הוראות החוק. הנתבע ניהל בחנות עסק לממכר בגדי נשים.
3. התובע מנהל חנות בנכס הצמוד למושכר.

המחלוקות בין הצדדים -

4. התובע טוען כי הנתבע נטש את המושכר בתחילת שנת 2005, כי הוא אינו עושה בו עוד שימוש וכי לכן קמה לו הזכאות לקבלת הסעד המבוקש - סילוק יד ופינוי.
5. הנתבע טוען כי הוא עושה שימוש במושכר ולא הפר את החוזה.

התשתית הראייתית -

6. בפני העידו התובע (לגבי תצהירו ת/1), הנתבע (לגבי תצהירו נ/4) ומר גבי שושני (אשר ביקש בשעתו לרכוש מאת הנתבע את החנות, להלן: " שושני", לגבי תצהירו נ/3).
7. כמו כן הוגשו לתיק בהמ"ש תמונות של החנות והעתק של פסק דין קודם בתביעה שהתנהלה בין הצדדים - פסק דינו של כב' השופט אליקים בשבתו כבית משפט לשכירות, מיום 13/11/2005 (תיק שכירות 45/04, להלן: " פסה"ד הקודם").

דיון -

8. לאחר בחינת העדיות והמוצגים, ולאחר שקילת טענות הצדדים בסיכומיהם - מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות, מהטעמים אשר יפורטו להלן.

הקביעות העובדתיות -

9. אני מאמצת את דברי הנתבע לפיהם העסק אשר נוהל בחנות, לממכר בגדי נשים, נמצא על סף סגירה, כי הוא אינו רווחי וכי למעשה הנתבע מנסה למכור את המלאי העסקי שנותר לו והוא לא רכש מלאי חדש מזה שנה ומחצה. בנוסף, אני מאמצת את גרסתו לפיה  הוא מנסה למכור את העסק, והראיה היא התמונה שהוצגה לעיוני ובה ניתן לראות כי על חזית החנות תלוי שלט "למכירה" ועדותו של שושני לגבי נסיון מכירה שכזה (שלא צלח). עם זאת, הוכח כי העסק לא נסגר לגמרי, כי הנתבע עדיין מוכר מדי פעם פריט זה או אחר ובהתאם לעדותו הרי שהמחזור העסקי של החנות בשנת 2007 היה כ-20,000 ש"ח, דהיינו - העסק אמנם אינו רווחי במיוחד אך הפעילות בו לא פסקה לחלוטין.
10. אף מהתע"צ שמתייחסת לצריכת החשמל בחנות ניתן ללמוד על צריכה נמוכה מאוד של חשמל בשנים 2005 ו-2006, אם כי אין המדובר בצריכה אפסית.
11. עוד הוכח כי הנתבע שיפץ את רצפת המושכר בספטמבר 2005 והשקיע בכך כ- 3,000 ש"ח (סעיף 5 לתצהירו).
12. אינני מקבלת את גרסת התובע, לפיה הנתבע אינו נמצא בחנות. ראשית, הוכח כי התובע עצמו לא נמצא בכל יום בעסק שלו הסמוך, וכי גם בימים בהם הוא נמצא שם הוא לעיתים עוזב בשעה 10:00 (עמ' 5 שורות 2-12). משמע, שמעדותו של התובע לא ניתן להסיק שהנתבע אינו נמצא בחנות (כפי שהוא ניסה לטעון, בשורה 27). שנית, התובע עצמו, בחקירה הנגדית הודה כי בעצם הוא כן ראה את הנתבע בעסק מספר פעמים במהלך התקופה הרלבנטית.
13. באשר לדמי השכירות - הוכח כי הנתבע שלח לתובע המחאות לגבי דמי השכירות בהתיחס לשנים 2006 ו-2007 אך התובע סירב לקבל את מרבית ההמחאות.
14. נתון נוסף רלבנטי הוא כי חוזה השכירות מעולם לא הוצג לעיוני ולא הוכח אם בחוזה מוגדרת מטרת השכירות, ואם היא מוגדרת - מהי אותה מטרה. בנוסף, הוכח כי בחנות נעשו שימושים שונים במהלך השנים (כגון חנות לממכר בדים, לממכר בגדים ועוד - עמ' 5 שורות 20-21).
15. באשר לפסה"ד הקודם - אציין כי הוא עוסק בתובענה שהוגשה בשנת 2004 ע"י התובע, כנגד הנתבע, בדרישה שבה"ד לשכירות יקבע את גובה דמי השכירות הראויים למושכר, בשל טענת התובע לפיה הנתבע, או מי מטעמו, מעולם לא שילמו דמי מפתח לגבי המושכר. בפסה"ד קבע כב' השופט אליקים כי הוכח שכן שולמו דמי מפתח, ולכן התביעה נדחתה תוך חיוב התובע בהוצאות (וזאת ביום 13/11/2005). 

ההלכה הפסוקה  -